remember
the past
מלון עדן אין ממוקם בשכונת נווה רמז. כמו רבים מבתי המלון בארץ, גם עדן אין נבנה בראשית שנות ה-50 כבית הבראה של קופת חולים, במקרה זה בית הבראה לחברי הסתדרות פועלי הבניין בבעלות קרן הפנסיה של פועלי הבניין- בית רמז.
ראשיתה של שכונת רמז, היום שכונה מבוקשת במושבה, הייתה שכונת פועלים צנועה (שיכון נווה עובד א') שהוקמה ב-1947 אך רק עם הקמת בית רמז ב-1953, הגיע גם החשמל לשכונה. בית רמז היה אחד המוסדות החשובים בחיי המושבה דאז.
remember
the past
(תמונה של ההזמנה לפתיחת בית רמז 1953)
צביה ודני לודמר נופשים בבריכת השחייה של בית ההבראה "בית רמז", זכרון יעקב
תאריך: 1962 (זכויות יוצרים מתוך ישראל נגלית לעין) (תמונה מתוך כתבה של נועם דביר הארץ)
בשנות ה-90 שימש "בית רמז" כמרכז קליטה ל-300 עולים מאתיופיה שהגיעו לזיכרון יעקב במסגרת "מבצע שלמה", לאחר מכן נמכר המתחם לחברת הרטן שהפעילה במקום את מלון עדן אין, מלון בכשרות מהדרין וכשזו נקלעה לקשיים כלכליים נמכר השטח ליזם פרטי ועדן אין נפתח במתכונתו החדשה בתחילה כבית הארחה ולאחר מכן שופץ בהדרגה והפך למלון ירוק בטבע.
בית רמז נקרא ע"ש דוד דברקין רמז (1886-1951) אשר ליווה את ציבור הפועלים משנות ה-20 במשך כ-30 שנה. דוד רמז היה אחד מהחותמים על הכרזת העצמאות, שר תחבורה בממשלה הראשונה, שר החינוך והתרבות בממשלה השנייה, מייסדה של "סולל בונה" ומעמודי התווך של ההסתדרות בין שתי מלחמות העולם.
בימי מלחמת העולם הראשונה הגיע רמז עם רעייתו כפועל לזיכרון יעקב ועסק כאן בין השאר בטיפול בגולי תל אביב- יפו. כאן הכיר את הרופא ד"ר הלל יפה והיה יד ימינו בניהול ענייני הציבור. כשנכבשה המושבה ע"י התורכים עברו בני משפחת רמז לתל אביב, אך במותו בשנת 1951, נקבר דוד רמז בזיכרון יעקב, כפי שביקש בצוואתו.
בית ההארחה רמז תרם רבות לפיתוח של השכונה מבחינת תשתיות ואף סיפק מקומות עבודה לתושבי השכונה, אך מעל לכל תרם להווי השכונה ושימש כמרכז תרבותי עבורה. המרקם האנושי בשכונה הקטנה היה מגוון: עולים מרומניה, פולין, מרוקו, תורכיה, עיראק, טריפולי, יחד עם ותיקים ממרכז המושבה- כור היתוך בהתגלמותו. עקב כך, ילדי השכונה נחשפו לתרבויות ושפות שונות והשכונה נהנתה מאווירה פלורליסטית ופתוחה.
בהתייחס לתנאים המיוחדים של הארץ (קיץ קשה ומייגע, קצב חיים דינאמי ומסחרר, אזרחים שעברו מלחמות ומאורעות), החשיבה קופת החולים בזמנו את ההבראה והנופש כגורם ראשון במעלה לבריאות העם, ותודות לתנאים הסוציאליים של העובדים- שכמעט ולא היה להם תקדים בעולם- התארחו רבבות פועלים ושכירים על חשבון נותן העבודה.
החופשה השנתית הייתה אחת הפריווילגיות הבסיסיות שהעניקה ההסתדרות לחבריה, ביטוי ישיר למדיניות הרווחה ומעין ניסיון לא מוצהר לשלוט גם בזמנו הפנוי של הפועל. קופת חולים ראתה בפעולת מחלקת ההבראה עבודה רפואית מונעת והושקעו בכך מאמצים ואמצעים רבים. בית רמז נחשב לאחד מבתי ההבראה הגדולים והוותיקים.
פסלו של דוד רמז הוזמן למעשה מאומן דגול בשם יעקב לוצ'אנסקי אשר היה כבר קשיש והתקשה בביצוע המשימה. הוא פנה למרדכי כפרי (12 במרץ 1920 – 17 באוקטובר 2001), פסל ישראלי בולט וביקש שיכין עבורו את החציבה העיקרית וישאיר לו לסיים את פרטי הפנים. כפרי הכין את הפסל כמעט עד גמר, אך לוצ'אנסקי מעולם לא סיים את המלאכה, וכך נשאר הפסל עד היום.
פסלו של דוד רמז שכב מוזנח וזרוק על דרך פנימית מאחורי שטחי המלון במשך שנים רבות, הנהלת המלון הרימה את הכפפה והעבירה את הפסל למקומו הראוי- בקדמת המלון תחת עץ הזית כיאה לפיסת היסטוריה כה חשובה של המושבה בכלל והמלון בפרט.
